יום שישי, 18/05/2012 - בית אנה פרנק, נרות בצורת אנשים מפורסמים והיינקן

היום השני של הטיול היה היום ה"צעיר" ביותר והמהנה ביותר בטיול שלנו. זה דבר מוזר לומר בהתחשב בכך שהיעד הראשון שלנו היה בית אנה פרנק, אבל היה מאוד מעניין שם.

פסל מפורסם של אנה פרנק, ליד בית אנה פרנק

לגבי בית אנה פרנק, כדאי להזמין כרטיסים מראש, אם אתם רוצים יותר גמישות בקביעת המועד בו תגיעו לבקר שם. העלות היא €9 + 0.5€ עבור שמירת הכרטיסים. אני לתומי חשבתי ששבוע מראש זה מספיק זמן, אבל גיליתי שכל הכרטיסים שבועות קדימה כבר נמכרו. למעשה, היה מועד אחד בו היו כרטיסים שמורים אבל היתה הערה על פרזנטציה בהולנדית. חששתי שזה אומר שכל הכיתוב יהיה בהולנדית אז לא קניתי. היום אני יודע שפשוט מדובר בכחצי שעה של הקדמה בכניסה למוזיאון שבוודאי אפשר לוותר עליה ממילא. אז לא קניתי כרטיסים. בצר לי, בדקתי מה ניתן לעשות כדי להכנס למוזיאון בכל זאת. מסתבר שהכרטיסים השמורים הם מועטים רק מכיוון שהחדר שבו מחלקים אותם הוא קטן. עם זאת, התברר לי שעדיין ניתן להגיע ולקנות כרטיסים במקום עצמו, גם אם הכרטיסים באינטרנט אזלו. הבעיה - התור גדול מאוד. ניסיתי למצוא פתרון לבעיה וגיליתי שאם מגיעים כרבע שעה לפני שעת הפתיחה או כשעתיים לפני הסגירה, אז כנראה שהתור יהיה קצר יותר. כדי שתהיה לנו אפשרות לנסות שוב בחרנו להקדים ולהגיע ברבע לתשע, אפילו שיום קודם הלכנו לישון מאוחר והיינו תשושים קצת מהטיסה. זה עבד! הגענו ברבע לתשע והיה תור לא גדול. חיכינו כ-10-15 דקות והיינו בפנים.

התור בכניסה לבית אנה פרנק לפני שנכנסנו (08:48 בבוקר), לא כולל אנשים ספורים שלא רציתי לצלם מקרוב מדי

התור בכניסה לבית אנה פרנק כאשר יצאנו (11:21 בבוקר), וזה ממשיך מעבר לאיפה שהמצלמה יכולה לראות

בפנים אסור לצלם ולכן לא אביא כאן תמונות מתוך הבית. ציפיתי לתצוגה מאוד יבשה ומשעממת. עם זאת, מכיוון שמדובר בבית בו משפחתה של אנה פרנק התחבאה (בנוסף לעוד כמה חברים!), קל היה להתפלא מהצפיפות שבה הם נאלצו לחיות והרגלי היום-יום שהם נדרשו להם כדי לא לבלוט הפכו למוחשיים יותר. בפנים ראינו קטעים מיומנהּ שבתחתיתם נכתב כי מדובר ב-Facsimile (מילה שמסתבר שמשמעותה היא "העתק"; המכשיר הידוע כ"פקס(ימיליה)" הוא Facsimile Machine, מכונת העתק), ציוד של חברת התבלינים של אביהּ, עליית הגג בה הסתתרו, המטבח בו בישלו ועוד. ראינו גם תרגומים שונים של הספר "יומנה של אנה פרנק", כולל לשפה הפרסית, אם זה הקטע שלכם. היה מעניין ולא מדכא כמו שהייתי מצפה ממוזיאון שעוסק בשואה אלא יותר סיפורי מאשר דרמטי.

בסוף היה מיצג אינטראקטיבי, לא לגמרי קשור למוזיאון, על התנגשויות בין ערכי דמוקרטיה. הציגו נער או נערה, כל פעם ממדינה אחרת, הנמצא במרכזו של קונפליקט כלשהו. לדוגמה, היתה נערה שהולכת עם כיסוי ראש בצרפת בעוד ששם מתנגדים לכך שיהיו נערות המסמנות את עצמן באופן שונה ומבדלות את עצמן. היו עוד מקרים, פחות מוכרים בישראל, שההכרעה בהן קשה. לאחר כל קטע כזה, הצופים במיצג נתבקשו להצביע בעד או נגד אחד הצדדים והתוצאות הוצגו על המסך. ברוב המקרים התוצאה לא היתה מפתיעה במיוחד עבורי וההצבעה שלי היתה כמו של הרוב. אני לא יודע לגבי ורד כי אני התעכבתי במוזיאון עוד הרבה קודם לכן והיא בינתיים כבר סיימה עם המיצג הזה וחיכתה לי (צל"ש יוענק מאוחר יותר).

אם אתם מגיעים לשם ואתם מתעניינים בצבעונים ו/או בגבינה ("?Do you like cheese") תוכלו לבקר במוזיאון הצבעונים או במוזיאון הגבינה שנמצאים מול בית אנה פרנק, מעבר לתעלה. אנחנו לא עשינו את זה אע"פ שהיה לנו עוד קצת זמן לשרוף מכיוון שהתכנון הבא שלנו היה ללכת ל-The Pancake Bakery, אבל עוד היה מוקדם מדי בשביל "ארוחת צהריים". לכן, הלכנו לכנסיית Westerkerk (הכנסייה המערבית) הצמודה. לשמחתנו אמסטרדם היא לא עיר המשופעת בכנסיות ולכן הטיול שלנו לא היה משופע בכנסיות ש"חובה לבקר בהן", דבר שקצת נמאס לנו ממנו, במיוחד אחרי שביקרנו באיטליה ברבות כאלה. למעשה, היתה זו הכנסייה היחידה בה ביקרנו בעיר. בפנים לא היה משהו יוצא דופן לראות אבל בכנסייה יש תצפית על העיר מגבוה. במרכז העיר אין בנייה לגובה ובכנסייה הזו יש את נקודת התצפית הגבוהה ביותר על העיר, אבל רק שישה אנשים יכולים לעלות בכל פעם. כאשר הגענו, לא היתה אפשרות לעלות והיה עלינו להרשם לשעה מאוחרת יותר. רק השעה 13:00 היתה פנויה ולכן ויתרנו כי חשבנו שזה כבר לא יסתדר.

מאחנה פלאזה

אחרי הכנסייה הלכנו לאכול ב-The Pancake Bakery (ביקורת בנפרד), אפילו שעדיין היה מעט מוקדם. אחרי שיצאנו, במקרה בסביבות 13:00, היינו ליד הכנסייה אז נכנסנו לבדוק אם עדיין אפשר לעלות לתצפית אבל אנשים אחרים כבר נרשמו. המשכנו משם לכיכר דאם. בדרך חלפנו על-פני הקניון Magna Plaza (מאחנה פלאזה) אליו לא נכנסנו כי לא באנו לעשות שופינג. קראתי שהמבנה עצמו יפה ומעניין בפנים ושבמקור מדובר במשרד הדואר הראשי. אם לשפוט עפ"י התמונות של הקניון שראיתי באתר שלו, בולים בהולנד עולים הרבה מאוד כסף. כדי לא להתעכב בחנויות, ויתרנו על כניסה ולא יצא לנו לבקר בו אח"כ. אולי בפעם הבאה. חלפנו על-פני ארמון המלוכה שלא נראה, עפ"י המדריך, מעניין מספיק כדי להכנס אליו בתשלום, והמשכנו אל הכיכר שמאחוריו. היא היתה גדולה, בהחלט מספיק גדולה כדי להכיל את ההמונים שבאו לצפות שם בהוצאות להורג בעבר. היום, בכל אופן, מוציאים שם להורג בולי עץ והופכים אותם לקבקבי העץ ההולנדים הידועים:

קבקב זה רצח

משם המשכנו לגרסה ההולנדית של מוזיאון השעווה מאדאם טוסו. חיכינו בתור כרבע שעה-עשרים דקות עד שהגענו לקופה. שם ניסו להציע לנו לשלם תוספת עבור כניסה ל-Amsterdam Dungeon שמציג היסטוריה של העיר באופן שאמור להיות משעשע, אבל ויתרנו וקנינו כרטיס רגיל. המחיר עבור כרטיס רגיל הוא €22, אבל עם כרטיס I amsterdam יש 25% הנחה ולכן שילמנו על כל כרטיס €16.5. אם בחרתם לוותר על כרטיס I amsterdam, כדאי להזמין כרטיסים מראש באתר של המוזיאון ואז יש הנחה של €2 (אם זה גם חוסך תור, אני לא בטוח). מיד בכניסה היה נר, ללא פתיל, בצורת ברק אובמה. מאחוריו היתה תמונה של הבית הלבן והיתה אפשרות להצטלם עם הנר. משום מה זה נראה כאילו יש תוספת תשלום עבור זה או שאולי תור. יכול להיות שהתשלום היה רק עבור צילום מקצועי. אין לנו רגש מיוחד כלפיו ולכן המשכנו לראות איזה נרות אחרים יש בפנים. כשנכנסנו פנימה היתה אווירה של אירוע עתיר מפורסמים. כנראה ככה מרגיש מי שמשתתף בהשקה של משקפי שמש.

בין הנרות היתה חלוקה גסה לפי נושאים. בהתחלה פגשנו בבית המלוכה הבריטי, כולל דמות או שתיים שאינן בין החיים. ורד הצטלמה עם הנסיכה דיאנה. אולי היא היתה מצטלמת גם עם הנסיך וויליאם ועם (הנסיכה?) קייט, אם זוג אסיאתים לא היה פוצח בסדרת תמונות מלכותיות מלאכותיות. אני מודע לכך שאני עושה הכללה מאוד גדולה על-סמך מדגם מאוד קטן, אבל הבחנתי שם ובביקורים קודמים בחו"ל שאסיאתים מאוד אוהבים לעשות פוזות למצלמה כשהם מצטלמים (וי עם היד, למשל). בכל מקרה, המשכנו ודיברתי עם נר בצורת ג'ורג' קלוני על רעיון לסרט שאני רוצה שהוא ישתתף בו (משהו על שחקנים עם פתיל קצר, זה יהיה להיט). נר רובי וויליאמס גם היה שם, יָשׁוּב על ספה, בצורה שמאוד מתאימה לצילום משותף שיוצא אמין. ורד התיישבה לידו, שניהם חייכו אלי וצילמתי.

כשמצטלמים עם פסלים כאלה של מפורסמים שונים כדאי לנסות להקפיד על תנוחה אמינה, כאילו מדובר בבן-אדם ולא בפסל. למשל, כדאי להביט לאותו כיוון כמו הפסל ורצוי לצלם גם בכיוון הנגדי של קו ההסתכלות הזה. אם לא מישירים מבט למצלמה, אז כדאי לפחות לביים סצנה אפשרית. אחרת, זה סתם נראה כאילו הצטלמתם עם נר בצורת נלסון מנדלה. חבל שהם לא כותבים טיפים כאלה בכניסה למוזיאון. זה יכול לשדרג את התמונות משם באופן משמעותי, והרי זה עיקר הכיף שם ולא רק לראות חיקויים תל-מימדיים של אנשים מפורסמים.

ורד צילמה אותי עם נר בראד פיט ועם נר אנג'לינה ג'ולי. הרגשתי קצת underdressed יחסית אליהם כי לא ממש תכננתי הליכה על השטיח האדום בצהריים. גם לא היה לי נעים כשהתראיינתי אצל נר אופרה ווינפרי. קורה הרבה בתמונות מהמוזיאון הזה שאני עם ג'ינס, תיק גב וקפוצ'ון מצטלם נותן כִּיף לדמויות לבושות חליפה כמו הו ג'ינטאו, מנהיג סין, או עוזר לנר ג'יימס בונד עם הפפיון.

הוא אולי לא יודע לקשור עניבת פפיון, אבל להתמודד עם קוריאני שמשליך כובע עם שוליים חדים הוא דווקא יודע וזה מה שחשוב

אם אני זוכר נכון, כאשר המשכנו ללכת בין החדרים בשלב מסוים ראינו זוג שהצטלם שם לאלבום החתונה שלו. אז עברנו גם ליד חלון המשקיף לכיכר דאם וראינו קצת נוף מגבוה:


מהחלון ראינו גם התאספות של אנשים במעגל סביב "משוגע" אחד שמרחוק נראה לנו כמו פול האוסטרלי, אבל הודות לזום X10 של המצלמה גיליתי שזה לא הוא. כנראה יש יותר מאדם אחד בעולם שאוהב להסתובב בערי אירופה הגדולות ולקשור את עצמו בחליפת משוגעים.

יש לנו גולם במעגל?

לא, זה סתם משוגע תורן; אצל פול לפחות היו גם שרשראות

לאחר מכן, הגענו לאזור המוזיקאים שם ראינו את נר פרדי מרקיורי בהופעה לא חיה, שעדיין היתה טובה יותר מאשר הופעות חיות של הרבה מוזיקאים אחרים. ככה זה אצל פרדי. הצטלמנו גם עם פסלי שעווה של בונו ודיוויד בואי.

באזור הזה שמענו גם שירה חובבנית. הלכנו בעקבות הקול וראינו חדרון שבו היה מסך טלוויזיה ושתי בחורות הולנדיות שמבצעות שיר הולנדי. ניסינו גם אנחנו לעקוב אחרי המילים, אבל זה היה קשה ומהיר מדי. השיר היה די קליט והצלחתי לזכור שורה ממנו, בערך, כך שהיתה לי אפשרות לאתר אותו בבית כדי שגם אתם תוכלו להנות ממנו:

Marco Borsato - Vandaag is Rood

מכיוון שבחדרון הזה לא היה קהל של ממש, החלטנו לנסות גם אנחנו לשיר קריוקי. דפדפנו בחוברת של השירים הזמינים ולא ממש מצאנו שיר שאנחנו מתמצאים במילים שלו ושהוא גם בסגנון חביב עלינו. בחרנו את "Rehab" של איימי וויינהאוס וגילינו שבקריוקי, אפילו שהמילים מוצגות על המסך וגם יש סימון לקצב השירה, כדאי להכיר את השיר מעבר לפזמון. אחרת, זה מהנה במידה בינונית. בנוסף, המיקרופון משום מה לא עבד טוב במיוחד, אלא אם שרנו קרוב מאוד למיקרופון. יכול להיות שזה היה יתרון, בהתחשב בכך שהתקשנו לעמוד בקצב של השיר. מדי פעם שרתי בקול גבוה יותר כך שיחשבו שזו ורד והיא תתפדח.

לאחר שתם פרק השירה בחיינו, המשכנו בסיור בין הפסלים. בין היו גם הסברים לאופן בו נוצרים הפסלים בליווי דוגמאות:

ביונסה תמיד הזכירה לי T-800 ומסתבר שזה לא היה סתם

ורד הסבירה לאלברט אינשטיין כמה ניואנסים קטנים על תורת היחסות ועל התא הפוטו-אלקטרי ואני הצטלמתי עם כמה נרות בצורת ציירים החביבים עלי כסלוואדור דאלי ופאבלו פיקאסו. צילמנו את הציור של המונה ורד, אח"כ היא התאמנה קצת עם דיוויד בקהאם וסיימנו את הביקור שלנו במוזיאון השעווה. לא לקחנו מזכרות לחנוכה.

ורד ואני לא כתבנו על הביקור שלנו בברצלונה ולכן בהזדמנות זו אני רוצה לומר שאם אתם הולכים בשדרת הרמבלאס ורואים את מוזיאון השעווה שם, אל תתפתו להכנס כי הוא ממש לא מוצלח.

יצאנו מהמוזיאון חזרה לכיכר דאם. הבטנו על ארמון המלוכה ועל האנדרטה הלאומית לזכר קורבנות מלחמת העולם השנייה והסכסוכים החמושים שבאו אחריה. היתה שם תזמורת שכל חבריה לבשו אדום ולא כ"כ ברור לי למה הם היו שם כי כל 4 במאי נערך שם טקס ואילו אנחנו היינו שם הרבה אחרי 4 במאי.

ארמון המלוכה (ששש... ביאטריקס ישנה)	האנדרטה הלאומית
תזמורת נגני Schalmei

אולי אני זוכר לא נכון, אבל נראה לי שבשלב זה, כאשר הלכנו ליעדנו הבא, התחיל לטפטף מעט. חששנו שזה יקרה. בעיקר אני חששתי שירד גשם שיפריע לנו לטייל ובעיקר יפריע לי לצלם. קנינו מטריה קטנה באחת החנויות והמשכנו. תחזיות מזג האוויר כל פעם התריעו על יום אחר שעלול להיות גשום, ובפעם האחרונה שבדקתי היה זה היום האחרון של הטיול שאמור להיות עם סופות רעמים וברקים. בסוף היום האחרון של הטיול היה היום החם ביותר ובהיר ביותר שהיה לנו שם. מזג האוויר בהולנד הפכפך. אז היינו יכולים גם בלי המטריה הזו.

הגענו לשוק הפרחים הצף (Bloemenmarkt). לפי וויקיפדיה, זהו שוק הפרחים הצף היחיד בעולם - ובאמת, למה שיהיה שוק פרחים צף נוסף?! אני לא יודע עד כמה שוק פרחים צף נשמע לכם מרשים, אבל זה לא. מדובר בשוק שהדוכנים בו צפים על המים, מסודרים בשורה לאורך הרחוב הצמוד לתעלת Singel. כשמסתובבים שם זה לא כ"כ מורגש שחצי מהעסק על המים כי זה יציב למדי (וטוב שכך!). ניכר כי להולנדים יש חיבה לפרחים בכלל ולצבעונים בפרט, מכיוון שפרחים ראיתי נמכרים גם מחוץ לשוק בכל מיני מקומות, כולל צבעונים מעץ. אני חושב שהם גם עושים משלוחים מחוץ לאמסטרדם, למקרה שאתם דפוקים. לא רק פרחים בצורתם המוכרת נמכרו שם, אלא גם מגוון פקעות, זרעים של "תבלינים" לעוגיות ומזכרות. בתור שוק פרחים הוא היה נחמד והיו כמה פרחים יפים. בתור משהו צף, הוא לא מוצלח כי לא היתה לי מחלת ים.

יש צבעונים בזול	גם מגוון פרחים גדול	גם אמריליס (?!)
גם פקעות של עץ ההתאבדות	גם מכשירי עינויים	וגם ערכה לאופה המתחיל

אחרי שהתמסטלנו מכל הקנאביס הזה (לא באמת, אמא), הלכנו להוסיף עוד קיסם למדורה ולהשתכר קצת במבשלת היינקן (שוב, לא באמת; לא ורד, בכל אופן). אני לא יודע אם שתיתי בירה של היינקן עד אותו יום, אבל תמיד חשבתי שזה דומה לקרלסברג שזה בעצם לא דומה לכלום. כנראה זה בגלל הבקבוק הירוק. לכן, היה לי מוזר שורד תכננה שנלך למבשלת היינקן. פעילות שקשורה בבירה נראתה לי מאוד ברוח המקום, אז החלטתי ללכת על זה חרף הסלידה מכמות הצעירים שהיתה בתור ומהמחיר הגבוה שהפך לגבוה פחות לאחר 25% הנחה בזכות כרטיס ה-I amsterdam (כך שכרטיס כניסה עלה €12.75 במקום €17 ואפשר גם לקנות כרטיסים מראש באינטרנט ב-€15 ולחסוך את התור). המקום מגדיר את עצמו כ"חוויית היינקן" ולא כמוזיאון, אבל למעשה יש בו משני הדברים.

בכניסה מקבלים צמיד ירוק עם כפתורים. הכפתורים ניתן לתלישה ומשמשים כשובר תשלום בחלק מן האטרקציות שכרטיס הכניסה הקנה (ביניהן, בירות, שַׁיִט ושִיט). בתחילת המסלול, החוויה מעט מוזיאלית וכוללת תחתיות של כוסות בירה, הסברים על משפחת היינקן, הסברים על מרכיבי הבירה ועוד. בהמשך, הגענו לחדר עם הרבה דודי קלייה ישנים (המקום כבר אינו פעיל כמבשלת בירה). הריח שנישא באוויר הזכיר לנו את ריח האוכל של התוכים שלנו, ריח של דגנים, וחשבנו שהם היו יכולים להנות שם. בערך בשלב זה החל הצד ה"חווייתי" של המקום, כאשר ניתן היה לטחון דגנים "כדי לעזור לברומאסטר" או לטעום את הבירה בשלב שלפני התסיסה. טעמתי, וזה לא היה מוצלח בכלל. אני לא מתפלא שלא מוכרים חליטת דגנים קלויים בבתי-קפה. זה היה חמים, מתקתק ואולי קצת כמו לאכול את האוכל של התוכים שלנו (לא ניסיתי). בכל מקרה, זה לא היה מספיק גרוע כדי לא להיות שווה את העניין שזה סיפק.

לשיכורים אין תירוץ להשאיר סימן על השולחן	הסבר על מרכיבי הבירה
חדר דוודים	טועמים חליטת דגנים

בשלב זה, נתבקשנו לכסות ציוד שרטיבות עלולה לפגוע בו כי רצו לתת לנו את אותו יחס שמקבלים הדגנים - לקלות אותנו, לבשל אותנו, להתסיס אותנו ולבקבק אותנו. נכנסנו לאולם "קולנוע" קטן עם מקומות עמידה וידיות לאחיזה (כי מזיזים שם את הרצפה במהלך ההקרנה). מדובר בחווייה שדומה לה כבר עברתי ולרוב משתמשים בה בהקרנות של סרטי חווייה לימודית על חיים תת-ימיים (כרישים וכד'). אם נתעלם מהפעם הראשונה שצופים בסרטון מוחשי וחווייתי כזה, כאן זה דווקא היה מוצלח ומשעשע מהרגיל, אולי בזכות שימוש מוצלח בהומור ואולי בגלל ההתייחסות לצופים כמרכיב העיקר בבירה בסרט. חיממו אותנו, הרטיבו אותנו ונתנו לנו כמה שבועות לתסוס (השלב הזה, קוּצר, כמובן). אח"כ עשו כאילו מכניסים אותנו לבקבוק ומסיעים אותנו לאריזה (הרצפה רעדה). אתם יכולים לצפות בסרטון, אבל חבל שתעשו את זה אם אתם מתכוונים ללכת לחוויה הזו (קלקלתי לכם מספיק).

משם, הגענו לחדר עם ברמן שהסביר לנו איך לא שותים בירה (באים אליה ושותים את הקצף שהוא המריר ביותר), איך בוחנים בירה (משהו על בועות) ואיך כן שותים אותה (מביאים אותה אלינו, נטויה). אחרי זה כולנו שתינו קצת וורד ואני ניסינו להתעלם מהאופן בו "רוחצים" את הכוסות הקטנות האלה. אני חייב לציין שהופתעתי לטובה מהטעם של הבירה הזו, שהיתה טעימה וטובה ממה שדמיינתי, כנראה בזכות הטריות ובזכות זה שהבירה מהחבית (מאוחר יותר בארץ קניתי בקבוק היינקן, שהיה בסדר, אבל יותר דומה למה שחשבתי בהתחלה על הבירה). שתיתי את הבירה שלי וחלק מהבירה של ורד.

הוכחה שאפשר גם לבחון בירה ובו-זמנית להראות מטופש

לאחר שלב זה הסיפור קצת הדרדר. עברנו דרך כמה אטרקציות לא אטרקטיביות במיוחד וחלק מהדברים לא עבדו. היה חדר עם הרבה כסאות ומסכים גדולים שעליהם הוקרנו פרסומות של היינקן. מסתבר שהיינקן זכתה במספר פרסים על פרסום ובאמת היו כמה פרסומות נחמדות, אבל שום דבר שנחקק לי בזכרון. היה גם סוג של "משחק" בו צריך לבצע מזיגה מושלמת של בירה וירטואלית לכוס וירטואלית. אל תנסו להבין כי זה לא נראה לי כיף (לא ניסיתי) וחלק מהעמדות לא עבדו. היתה גם אפשרות להשתתף בפרסומת מזוייפת של היינקן שבה מנפנפים בידיים ושרים על רקע של מסך ירוק ובסוף זה יוצא כאילו שטים בסירה. לא עשינו את זה כי היה תור, כי זה הפסיק לעבוד או כי פשוט התפדחנו. במקום זה, ניסינו להצטלם על אופניים על רקע של מסך ירוק אבל זה לא עבד. במקום זה, ניסינו את הדבר האחרון שנשאר שם עם מסך ירוק - תמונה שלנו בתוך הכוכב הירוק של היינקן. זה לא יצא מוצלח במיוחד וזה גם לא היה כ"כ מלהיב מלכתחילה אז לא ניסינו שוב. את התמונה קיבלנו למייל באיכות נמוכה (איכות טובה יותר עולה כסף, וזה לא שווה את זה).

אח"כ, המשכנו לחדר גדול וחשוך קצת שבו היתה אווירה מסיבתית משהו. היה שם בר בו התאפשר להתנסות במזיגה אמיתית של בירה אמיתית לכוס אמיתית. היה תור, אז ירדנו מזה. ראינו המון אנשים עם בירה ובקצה השני של החדר ראינו בר נוסף. הסקנו שכנראה משם כל האנשים האלה קיבלו את הבירה. הלכנו לשם, כדי לבדוק. שם היתה רצפה מאוד דביקה ולא היה תור. בתמורה לשני כפתורים מהצמיד היתה לנו אפשרות לקבל עוד שתי כוסות בירה בגודל סטנדרטי או כוס אחת שהיא Extra Cold (הכוסות היו שמורות במקפיא/במקרר). מכיוון שממילא לא רצינו לשתות כל-כך הרבה, לקחנו כל אחד כוס אחת Extra Cold. שתיתי את הבירה שלי וחלק מהבירה של ורד, אבל נראה לי שלא סיימתי את הבירה הפעם כי כבר התחלתי להרגיש טיפה מסובב. בכל מקרה, לא הייתי מספיק מסובב כדי לדמיין את האישה בהריון ששתתה שם יחד עם ילד קטן. ורד גם ראתה את זה. הנחנו שאולי מדובר בקולה או בבירה שחורה (של היינקן?) שמחזיקים במקום בשביל מבקרים שלא שותים אלכוהול.

עדיין היינו זכאים למתנה (שִיט) מחנות המזכרות של היינקן (Heineken Brandstore) אליה ניתן להגיע על-ידי שַׁיִט חינם של כרבע שעה המתחיל בתעלה שמחוץ למבשלה. לא היינו בטוחים שנספיק לתפוס את השיט האחרון לאותו היום וממילא כבר היה קצת מאוחר (כמעט 19:00) אז החלטנו לממש את זכאותנו לשַׁיִט למחרת. חזרנו למלון כדי להתארגן לקראת ארוחת הערב. אכלנו ב-CAU (ביקורת בנפרד), מסעדה ארגנטינאית שבה אכלנו אוכל לא ארגנטינאי, ויצאנו לסיבוב ברובע האורות האדומים.

ברובע האורות האדומים (De Wallen), אזור עתיר-זונות, אסור לצלם ומדריך הטיולים מזהיר שיש פקחים סמויים מטעם הזונות שעלולים לשבור את המצלמה למי שינסה לצלם. זה ככל הנראה משהו שקשור לזונות ולכבוד. לכו תבינו. לא לקחתי את הסיכון. יש מי שכן לקח את הסיכון אז אם אתם ממש מתעקשים אתם יכולים לא לכבד את הזונות של רובע האורות האדומים כאן (1), כאן (2) וכאן (3).

ניכר כי הזונות מחולקות עפ"י מאפיינים. אני לא יודע אם זה קרה באופן טבעי או שיש בעיריית אמסטרדם פקיד מיון זונות. רובן, או לפחות רוב הזונות שהגיעו לעבודה ולא עבדו בזמן שביקרנו, היו צעירות רזות ומטופחות, ככל הנראה לאחר ניתוח להגדלת חזה. באזורים אחרים היו גם רצפים של זונות מבוגרות יותר, זונות שמנות יותר וזונות כהות-עור. לא סרקתי את כל האזור אבל לא אתפלא אם היו גם רצפים אחרים.

לאורך הרחובות באזור יש הרבה חדרים רצופים עם דלת לרחוב, מיטה, חלון גדול ואור אדום שדולק בחדר. הזונות היו עומדות מאחורי הדלת, ולפעמים פותחות אותה קצת ומזמינות עובר אורח עם האצבע. אחת מהן גם סימנה לי, אבל כשהראיתי לה את הטבעת על האצבע ושאני עם ורד (כאילו שזה מה שעצר בעדי), זה לא שינה לה יותר מדי. זה די מוזר, אבל הרבה מאלה שלא עסקו בתנועות פיתוי דיברו בטלפון בתוך החדר, אני לא יודע על מה ועם מי ("שלום, אני מעוניינת להתנתק..."). היה גם חדר שבו היו שתי זונות, אבל יכול להיות שהזיכרון מטעה אותי (בכל זאת, ראינו הרבה זונות באותו ערב).

לא היה ברור איך צריך להתנהג כשהולכים ברחוב. מצד אחד, לעצור ולהסתכל (כדי לבחון את התופעה האנתרופולוגית המשונה הזו) זה לא בסדר כי בכל-זאת מדובר בבני-אדם ולא בחיות בגן-חיות. מצד שני, הבחורות שם עובדות כ"כ קשה (טוב, חלקן) כדי למשוך תשומת לב - זה מאוד יאכזב אותן אם גם בשלב הראשוני הזה של הפרוייקטים שלהן הן לא יצליחו. אז אכזבנו כמה זונות הולנדיות.

באזור הזה היו גם כמה בתי עסק של מופעים בתחומים הקרובים לתחום הזנות (לא התעמקתי, באמת). היו הרבה זוגות שהלכו ברחוב וגם כמה קבוצות רועשות של גברים. בהתאם לכך, אני מניח, באחד הצמתים היתה משתנה ציבורית. כן, משתנה באמצע הרחוב שמיועדת לשירות של מספר אנשים בו-זמנית. השימוש היה בחינם אבל ויתרתי על התענוג.

מדריך הטיולים המליץ להגיע לאזור גם במהלך היום כדי להנות מהמבנים השונים באזור. בערב, כאמור, היו דברים שהסיחו את הדעת מהמבנים. האזור הזה גם התחבר באופן לא בולט לצ'יינה-טאון, "הרובע הסיני", וכאשר הלכנו שם בלי להרגיש פתאום עלה מפלס המסעדות הסיניות והיה כיתוב בסינית. יכול להיות שפספסתי את זה, אבל אולי בחיבור בין האזורים היו זונות ממוצא סיני.

לא אכלנו קינוח ב-CAU, אפילו שהיו דברים מפתים בתפריט, אז חיפשנו מקום אחר לאכול בו קינוח. אמרנו שאם לא נמצא מקום מוצלח, נחזור ל-CAU. כאשר עברנו ברחוב Nes (כן, יש שם בית-קפה בשם Nes-Cafe) מצאנו מקום בשם Van Kerkwijk (ביקורת בנפרד) שנראה לנו בסדר ושם אכלנו.